בלוג MHFA ישראל

בחודשים שלאחר פיגועי 7 באוקטובר 2023, ישראלים התמודדו לא רק עם הרס פיזי אלא עם קרע פסיכולוגי עמוק.

כשרקטות נופלות, אינסטינקט ההישרדות נכנס לפעולה. אנשים רצים, מתחבאים, מגנים. אבל כשהסירנות נדמות והעשן מתפזר, מה שנשאר לעתים קרובות קשה יותר לראות.

ישראל מובילה זמן רב במוכנות פיזית. מקלטים בנויים בתוך בניינים. תרגילי אזעקה שגרתיים. אבל המוכנות הרגשית פיגרה מאחור.

אבל נחשב לעתים קרובות לחוויה פרטית — משהו שמתאבלים עליו בחדרי שינה או ליד קברים. אבל בישראל, האבל קולקטיבי.

הקשבה נשמעת פשוטה. אנחנו עושים את זה כל יום. אבל הקשבה אמיתית — מהסוג שמרפא — דורשת הרבה יותר מאוזניים.

מיד לאחר 7 באוקטובר, שורדים רבים נראו רגועים להפליא. הם פונו בשלווה, ענו על שאלות בבהירות, עזרו לאחרים. אז, שבועות אחר כך, הם התמוטטו.

בחודשים שלאחר 7 באוקטובר, משפחות רבות התמודדו עם מציאות בלתי נסבלת: יקיריהם לא אושרו כמתים או חיים.

לא כולם יכולים לבטא את סבלם. לילדים חסר אוצר המילים. שורדים קשישים עלולים להיות מבולבלים. טראומה מסוימת פשוט גדולה מדי למילים.

טראומה יכולה לדחוף את הנפש לייאוש. בחודשים שלאחר 7 באוקטובר, אנשי מקצוע בבריאות הנפש ברחבי ישראל דיווחו על עלייה במחשבות אובדניות.

ילדים אינם מבוגרים קטנים. הם מעבדים טראומה אחרת, לעתים קרובות ללא מילים. ילד שהיה עד לאלימות עשוי להיראות בסדר — עד שמתחילים הסיוטים.

כשבתי הספר נפתחו מחדש בשבועות שלאחר 7 באוקטובר, מורים חזרו לכיתות מלאות שאלות, פחדים ושתיקה.

בימים שלאחר 7 באוקטובר, בתי כנסת התמלאו לא רק בתפילות אלא באבל גולמי. רבנים מצאו עצמם משמשים כמנחים רוחניים וכיועצים חירום.

הפרעת דחק פוסט-טראומטית אינה זרה לישראל. דורות של מלחמות, פיגועים וזיכרון קולקטיבי של הישרדות נרמלו חוסן.

שוטרים, חיילים, חובשים, כבאים — הם הגיעו לזירות של 7 באוקטובר ומצאו זוועות מעבר לתיאור.

"למה אני שרדתי כשהם לא?" שאלה זו רודפת שורדים רבים של 7 באוקטובר. היא גם בלתי רציונלית וגם אנושית עמוקות.

יש אמירה בקרב עובדים בבריאות הנפש: "אי אפשר למזוג מכוס ריקה." בחודשים שמאז 7 באוקטובר, אלפי מתנדבים, מטפלים ומנהיגים קהילתיים מזוגים.

החלמה מטראומה היא לא ספרינט — היא מרתון. עזרה ראשונה נפשית ישראל מכינה קהילות לטווח הארוך.

טראומה מבודדת. היא אומרת לנו שאנחנו לבד בכאב שלנו, שאף אחד לא מבין. עזרה ראשונה נפשית ישראל מתנגדת לשקר הזה בבניית קשר חברתי מחדש.

ריפוי לא אומר לשכוח. זה אומר ללמוד לשאת את מה שקרה כחלק ממי שאנחנו — בלי להירמס תחת משקלו.

באומה שמתאבלת יחד, אולי נראה בלתי אפשרי להרגיש לבד. ובכל זאת, עבור ישראלים רבים בחודשים שאחרי 7 באוקטובר, הבדידות הפכה למגפה בלתי נראית.

אבל, במשך רוב ההיסטוריה, נחשב לאישי עמוקות. אבל המדע מגלה כעת שכאשר טראומה פוגעת באומה שלמה, האבל עצמו משנה צורה.

לא כל הריפוי מגיע ממקצוענים. לפעמים התמיכה החזקה ביותר מגיעה ממישהו שהלך בדרך דומה — שורד נוסף, שכן שמבין, חבר שלא מהסס.

טראומה יכולה לפצוע יותר מאשר את הנפש — היא יכולה לפצוע את הנשמה. עזרה ראשונה נפשית ישראל מתמודדת יותר ויותר עם תופעה הידועה כפציעה מוסרית.

בשבועות שלאחר 7 באוקטובר, גלריות ומרכזים קהילתיים התמלאו במשהו בלתי צפוי: ציורי ילדים של רקטות ומקלטים, ציורים של אש והצלה.

האקדחים עשויים להשתתק, אבל הקרב הפנימי מתעצם לעתים קרובות. שיעורי ההתאבדות עולים היסטורית לאחר סכסוך — לא במהלכו.

כשקהילה מאבדת מישהו להתאבדות, האבל מעורב בסטיגמה, בלבול ופחד.

ילדים אינם חסינים לטראומה. הם סופגים את מה שהם לא יכולים להבין. ואחרי 7 באוקטובר, עשרות אלפי ילדים ישראלים התמודדו עם חוויות שאף ילד לא צריך להיות עד להן.

עבור ישראלים רבים, האמונה היא לא רק אישית — היא לאומית, שזורה בזהות ובהיסטוריה. אבל אחרי 7 באוקטובר, אמונה זו, עבור חלק, הזדעזעה עמוקות.

בדידות הורגת. זו לא מטאפורה. מחקר מראה שבידוד כרוני מזיק לבריאות כמו עישון 15 סיגריות ביום.

"מה אנחנו עושים עם הכאב שלנו?" שאלה זו, הנשאלת ברחבי ישראל לאחר 7 באוקטובר, נמצאת בלב ההחלמה מטראומה.

חיילי ישראל נושאים יותר מנשק—הם נושאים משקל. המחיר הנפשי של קרב, אובדן ומורכבות מוסרית יכול להישאר זמן רב אחרי ששדה הקרב נרגע.

כשאחד ההורים הופך למטפל מלא בפצוע, או כשמורה סופג את האבל של הכיתה, הטראומה לא נשארת במקום אחד—היא מתפשטת.

אחרי 7 באוקטובר, חלק מהישראלים מצאו מפלט בלתי צפוי: תנועה. ריצה, שחייה, ריקוד או סתם הליכה הפכו לפעולות של הישרדות.

טראומה יכולה לאחד, אבל היא גם יכולה לפלג. בחודשים שלאחר 7 באוקטובר ישראל התמודדה לא רק עם אויבים מבחוץ אלא גם עם מתחים מבפנים.

"ישראלים הם חסינים." זו אמירה שנשמעת אחרי כל משבר—מחמאה שלעתים גם הופכת לנטל. אבל מה באמת אומר חוסן?

נשמעת אזעקה—אזעקת רכב, לא רקטה—אבל הלב דוהר בכל זאת. כותרת חדשות קופצת, וברגע חוזרים לאוקטובר.

התאבדות כמעט אף פעם אינה מעשה בודד. היא מתרחשת בתוך הקשרים של מערכות יחסים, קהילה וסביבה. עזרה ראשונה נפשית ישראל מקדמת גישת כפר למניעה.

עבור ילדים ישראלים רבים, האיום לא נמצא בעבר אלא בהווה. סירנות עדיין עלולות לצפצף, בתי הספר עוד יכולים להיסגר והורים עדיין יוצאים למילואים.

האבל אינו סטטי. הוא משתנה, גואה ושוקע בדרכים לא צפויות. למשפחות שאיבדו יקירים במתקפות 7 באוקטובר או במלחמה שאחריה, האבל הפך למלווה קבוע.

שינה — אותו מפלט שקט — הפכה לחמקמקה עבור ישראלים רבים מאז 7 באוקטובר. סיוטים, דריכות יתר ומחשבות דוהרות הופכים את הלילות לשדה קרב בפני עצמו.

התאבדות מתעצמת בשתיקה. ככל שלוחשים עליה, נמנעים ממנה או מביישים אותה, כך היא מתחזקת. עזרה ראשונה נפשית ישראל מחויבת לשבור את השתיקה הזו.

מאחורי כל פרמדיק, חייל ועובדת סוציאלית בחזית נמצאת לעיתים קרובות משפחה שמחכה בבית. עזרה ראשונה נפשית ישראל מזהה את המחיר הבלתי נראה על ילדי המסייעים.

"מותר לי לצחוק?" אחרי חודשים של אבל, ישראלים רבים מוצאים עצמם מהססים מול רגעי שמחה—חשים אשמה על כל רגש שאינו עצב.

חלק מהאנשים במצוקה נראים כאילו הם משגשגים. הם עובדים שעות ארוכות, דואגים לאחרים וכמעט לא מתלוננים. אבל מתחת לפני השטח הם טובעים.

יש משהו מרפא בעומק כשמבינים אותך מישהו שכבר היה שם. עזרה ראשונה נפשית ישראל מכשירה תומכי עמיתים כדי לרתום את הכוח הזה.

מחשבות אובדניות כמעט שאינן מכריזות על עצמן. לרוב הן מסתתרות בהערות אגב, בדיחות שחורות או שינויים פתאומיים בהתנהגות.

בכאוס שלאחר טראומה, שגרות קטנות הופכות לעוגנים. עזרה ראשונה נפשית ישראל מעודדת טקסים יומיים ככלי לוויסות רגשי.

בכל שבוע נכנסות לכיתות ההכשרה של עזרה ראשונה נפשית ישראל קבוצות חדשות של מתנדבים. הם מגיעים מכל קצוות החברה—מורים, נהגי מוניות, גמלאים וסטודנטים—המאוחדים ברצון לעזור.

לא צריך לחוות טראומה ישירות כדי להיות מושפעים ממנה. עדים—מי שרואים אלימות, שומעים סיפורים או צופים בתמונות—נושאים פצעים משלהם.

בשבועות שלאחר 7 באוקטובר התכנסו קהילות בכל רחבי ישראל סביב שולחנות. חלק היו רשמיים: ביקורי שבעה, ארוחות מתנדבים, תוכניות שבת. אחרים היו ספונטניים: שכנים שחולקים מרק.

החלון מיד לאחר משבר אובדני הוא קריטי. מחקרים מראים ש־72 השעות הראשונות אחרי אירוע חריף מייצגות גם את הסיכון הגבוה ביותר וגם את ההזדמנות המשמעותית להתערבות.

ההתבגרות היא כבר תקופה סוערת. הוסיפו טראומה קולקטיבית, והתוצאה היא דור שמתמודד עם פחדים של מבוגרים במוחות שעדיין מתפתחים.

ישראלים מבוגרים ראו כבר הרבה: מלחמות, אובדן ובנייה מחדש. מתקפות 7 באוקטובר פתחו מחדש פצעים שרבים חשבו שנרפאו — ויצרו חדשים.

גם כשהסירנות שותקות, מערכת העצבים לא תמיד מקבלת את המסר. עירנות יתר—מצב של דריכות מתמדת—הוא אחד הסימפטומים הנפוצים ביותר של מצוקה פוסט־טראומטית.

הנשים והגברים שרצים לעבר הסכנה נושאים אותה איתם הביתה. מגיבים ראשונים—חיילים, שוטרים, פרמדיקים וכבאים—חשופים לסיכון מוגבר להתאבדות ברחבי העולם, ואחרי 7 באוקטובר הסיכון בישראל חריף במיוחד.

טראומה אינה רק פסיכולוגית. היא נטמעת בגוף—כתפיים מכווצות, דופק מואץ ונשימה רדודה. עזרה ראשונה נפשית ישראל משלבת מודעות גוף בהכשרות שלה.

"תישאר חזק." זו אמירה שישראלים שומעים בלי סוף—עידוד, הוראה, סיסמה לאומית. אבל מה קורה כשהחוזק הופך למסכה?

חודשים אחרי 7 באוקטובר רבים בישראל מדווחים על עייפות חודרת עצמות—לא רק פיזית אלא גם רגשית. בעזרה ראשונה נפשית ישראל קוראים לזה עייפות קולקטיבית.

בישראל של היום המילה "נורמלי" השתנתה. פעם היא הייתה פירושה דברים פשוטים: ילדים הולכים לבית הספר בלי להציץ לשמיים, הורים שמתכננים חופשות חודשים קדימה.

עבור רוב האנשים, ימי שנה מסמנים אבני דרך — ימי הולדת, חתונות, חגים. עבור מי שחיים עם טראומה או אבל, הם מסמנים היעדר. לוח השנה הופך לטריגר שקט.

אחרי טרגדיה, שמחה יכולה להרגיש חשודה. צחוק נשמע חזק מדי. מוזיקה מרגישה לא במקום. אפילו רגע של שקט יכול לעורר אשמה.

בכל יום שוטרי ישראל, שוטרי מג״ב ואנשי ביטחון מתמודדים עם מה שרוב האנשים רואים רק בכותרות — אלימות, אובדן והלחץ המתמשך להישאר מאופקים.

בישראל הצלילים הקטנים ביותר פעם הרגיעו — המיית התנועה בבוקר, הדיבורים בבתי קפה, צחוק הילדים בדרך לבית הספר. אחרי 7 באוקטובר אותם צלילים הפכו לתזכורות לשבריריות.

ספורטאים וחיילים חולקים יותר ממשמעת וסיבולת — הם חולקים שתיקה. שני העולמות מוקירים קשיחות, הקרבה ודחיפה מעבר לכאב. שניהם מתגמלים סטואיות.

אחרי חודשים של רעש — סירנות, צעקות, כותרות, לוויות — ישראל מגלה לאט את צליל השקט. לא שקט ריק, אלא כזה שמקשיב.

הם חזרו כשקראו להם — שוב. הם עזבו עבודות, משפחות ושגרה, וחזרו לבסיסים שהרגישו גם מוכרים וגם זרים.

מאז 7 באוקטובר ראינו בישראל חמלה נדירה בפעולה — מתנדבים אורזים מזון למפונים, מטפלים שמציעים ייעוץ חינם, מורים שמנחמים ילדים בזמן אזעקות.

אליהם כולם פונים — המקשיבים, היועצים, הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים, מתנדבי קווי החירום. הם שומעים את הקשה ומחזיקים בו בשקט.

כשהרקטות נפלו הן השאירו אחריהן יותר מהריסות. הן לקחו את הצורך האנושי הבסיסי ביותר — תחושת בית.

כשפסקו הטילים רבים חשבו שהסכנה חלפה, אבל עבור אלפי משפחות עקורות בישראל החלק הקשה התחיל דווקא אחרי השקט.

בכיתות בישראל קולות הילדים מילאו בעבר את האוויר בשיחות, שירים וויכוחים על תוצאות כדורגל או שיעורי בית. אחרי 7 באוקטובר אותן כיתות נהיו שקטות יותר.

בכיתות ובתנועות נוער בכל רחבי ישראל יש שקט שרבים מהמבוגרים לא שמים לב אליו — שתיקה שאינה של שלום אלא של כאב.

כשהפעמון בבית הספר צלצל שוב אחרי 7 באוקטובר, ילדים רבים חזרו לא לכיתות שהכירו אלא לחדשות — במבנים זמניים, בערים אחרות או עם מורים לא מוכרים.

מורים מוכשרים לנהל כיתות, לא קטסטרופות. מאז 7 באוקטובר הם נושאים על כתפיהם את שני הדברים.

בחודשים שלאחר 7 באוקטובר ישראלים החלו להתכנס שוב — לא באצטדיונים או באולמות קונצרטים, אלא סביב שולחנות. שולחנות מתקפלים במתנ״סים, שולחנות עץ באולמות מושאלים.

אין מילים לאובדן של ילד. יש משפטים — הלוויה, אזכרות, תנחומים — אבל אין שפה רחבה דיה להכיל את השקט שאחרי.

בשכונות ברחבי ישראל קורה משהו מרשים. במקום מגרשים ריקים, פסי חניה וחצרות נטושות, קבוצות קטנות של תושבים שותלות זרעים.

עבור רוב העולם, היום שבו חזרו החטופים לישראל היה רגע של הקלה לאומית — דגלים מתנופפים, דמעות זולגות, תפילות נענות. אבל מאחורי התמונות של השמחה היו בתים שבהם השמחה התחלפה בשתיקה.

כשהחלו הפינויים, רבים מהקשישים בישראל לא ארזו הרבה — כמה תמונות, סידור תפילה, תרופות, אולי צעיף אהוב. הם כבר עברו מלחמות והעתקות.

הם עמוד השדרה השקט של ההחלמה בישראל — האמהות, בני ובנות הזוג, הילדים הבוגרים והשכנים שמטפלים בפצועים, בקשישים ובנפגעי הנפש.

במדינה שבה סירנות, פיצוצים וצעקות מילאו בעבר את האוויר, המוזיקה חוזרת לאט. לא המוזיקה הרועשת שדורשת תשומת לב, אלא זו החרישית שחוזרת אל החיים.

בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר אמנים מיהרו לעזור. הם שרו בהלוויות, הופיעו עבור מפונים, ציירו קירות של אחדות, כתבו שירים של אבל ותקווה.

בעקבות טראומה מילים לעיתים כושלות. אנשים יודעים מה הם מרגישים אבל לא איך לומר זאת. הם נושאים דימויים כבדים מדי למילים.

בחודשים שאחרי 7 באוקטובר אמני ישראל ומטפלי האמנות הפכו לגיבורים שקטים. הם ציירו ציורי קיר במקלטים והנחו ידיים של ילדים שרעדו מפחד.

בחודשים שלאחר 7 באוקטובר רבים בישראל מצאו עצמם מוקפים בשקט — דממה שאחרי סירנות, אובדן ופחד. עבור חלקם השקט היה בלתי נסבל.

חודשים אחרי 7 באוקטובר השדות בישראל סיפרו סיפור אחר. גידולים נותרו ללא טיפול, טרקטורים החלידו וקווי השקיה התפתלו כמו ורידים באדמה שראתה יותר מדי.

יש ביטוי שחזר להופיע בשיחות בישראל — חוזרים לסדר יום.

זמן רב אחרי שהפיצוצים דועכים והחדשות מתחלפות, הגוף ממשיך לרשום את ההשפעות. בבתים, בכיתות, במקלטים ובמקומות עבודה ברחבי ישראל אינספור אנשים חיים עם סימפטומים פיזיים.

בימים ובשבועות שלאחר 7 באוקטובר עשרות אלפי ישראלים נרתמו לעזור. חלקם בישלו ארוחות למשפחות עקורות; אחרים תיאמו משלוחי סיוע.

בישראל עזרה היא יותר מערך — היא אינסטינקט. כשהטרגדיה מכה, אנשים רצים אליה. חיילים, אנשי רפואה, מתנדבים, מורים, רבנים ושכנים כולם נרתמים.